הכבש השישה עשר: 4 זיכרונות (לא) אקטואליים

לסיפורים יש סבלנות, הם נולדים עם היכולת לחכות על המדף עד שמישהו ייזכר בהם ופתאום הם יהפכו לאקטואליים

הכריכה האחורית מתוך הספר "הכבש השישה עשר", אייר: דוד פולונסקי

השבוע נפטר יהונתן גפן, מסוג הכותבים שמבינים לנפשם של ילדים ומה שנקרא "הפסקול של הילדות הישראלית" ומצד שני פוליטיים, בוגרים ומפוכחים. כמה ימים אחרי שנפטר, דיווחו שהספרים שלו אזלו מהחנויות, מותו האקטואלי העלה למודעות את קיומם של כ-50 ספרים שכתב (ומאות טורים בעיתונות, הופעות, פזמונים ועוד ועוד). כך, 45 שנה אחרי שנכתב, הספר "הכבש השישה עשר" הפך לעניין שעל סדר היום (יהונתן גפן בטח היה מעיר הערה סאטירית שצריך למות במדינה הזאת כדי שיזכרו בך).

האמת, בלי האקטואליה, "הכבש השישה עשר" לא היה הופך כנראה לספר המצליח ביותר של יהונתן גפן. מתברר שלאחר שיצא לאור, "הכבש השישה עשר" לא הצליח כל כך, לא כספר שירים ובהמשך גם לא כתקליט אפילו שיוני רכטר הלחין וגידי גוב, יהודית רביץ, דויד ברוזה ועוד ביצעו אותו. ואז, יום אחד (כך מתחילים כל הסיפורים), הייתה שביתה במערכת החינוך, השיר "גן סגור" שבו "לא כל כך נעים לראות גן סגור" הפך לרלוונטי במיוחד ופומפם הרבה ברדיו. מפה, התקליט והספר נכנסו למודעות והפכו להצלחה מסחררת.

כבש ראשון וכבש שני לסיפורים יש סובלנות, הם נולדו עם היכולת לחכות גם שנים על המדף עד שמישהו ייזכר בהם. הדיבור על "הכבש השישה עשר" הזכיר לי פתאום דברים שעד לפני שנייה לא היו אקטואליים בכלל כמו למשל זיכרונות ילדות. אני נזכרת שקראתי את "איך שיר נולד?"

אֵיךְ שִׁיר נוֹלַד? כְּמוֹ תִּינוֹק בַּהַתְחָלָה זֶה כּוֹאֵב אַחַר כָּךְ יוֹצֵא הַחוּצָה וְכֻלָּם שְׂמֵחִים וּפִתְאוֹם אֵיזֶה יֹפִי הוּא הוֹלֵךְ לְבַד

התעכבתי אז על "הוא הולך לבד", כאילו, לאן שיר הולך?

המחשבות יוצאות ונכנסות, והנה הגעתי לגיל 16, אני יושבת בחדר שלי עם דיסקמן ושומעת "הכבש הששה עשר" בלופים יחד עם רדיוהד ונירוונה, איכשהו "שירי ילדים" הצליחו להשתרבב לפלייליסט בתקופה הכי לא ילדותית והכי טינאייג'רית שיש. כבש שלישי ורביעי האקטואליה ממשיכה ועוברת ללפני 4 שנים, אני מתעוררת באמצע הלילה ומנסה להרדים את הילד. השיר היחיד שאני זוכרת את כל המילים שלו בעל פה הוא "הילדה הכי יפה בגן". כשהילדה נולדת שנתיים וחצי אחרי, זה עדיין השיר היחיד שאני זוכרת (וגם אותה זה לא הרדים). הנוסטלגיה מתקדמת גם ללפני שבוע, כשנתתי לילדים לצפות בגרסת האנימציה בטלוויזיה בזמן שאני מכינה אוכל ומזמזמת:

מְחַבֵּר שָׁלוֹשׁ מִלִּים מְחַמֵּם עַל אֵשׁ קְטַנָּה וְרָץ מַהֵר לְהָבִיא בְּצֵל מֵהַשְּׁכֵנָה מוֹסִיף שְׁנֵי חֲרוּזִים קְצָת פִּלְפֵּל, קְצָת מֶלַח מְעַרְבֵּב שְׁלוֹשָׁה כְּבָשִׂים וְזוֹרֵק קֻבִּיָּה שֶׁל קֶרַח חָשׁוּב מְאוֹד שֶׁהַקֶּרַח יִהְיֶה חַם

כולם דומים תודה לך יהונתן גפן, שזרת את חוויית החיים הישראלית, ובלי לשים לב, הפכת את העבר והזיכרונות שלנו פתאום לאקטואליים וחשובים. עכשיו ברשותך, תספר לנו לאן שירים הולכים.